על חשיבות ההתמדה, או: למה החלטתי על טיפול עשירי בחינם
לפעמים כשמשהו לא מובן לנו, הוא נראה כמו קסם. אני עדיין שואלת בהתפעלות "מה? איך עשית את זה?" כשאני רואה מישהו מחשב מספרים ממש מהר, למרות שכבר כמה שנים אני מוקפת מתמטיקאים (נשואה לאחד כזה). זה נראה לי לא הגיוני.
הרפואה הסינית עשויה להיראות ככה לפעמים, למי שלא למד/ה אותה, פשוט כי היא נטועה בעולם מושגים כל כך אחר. מישהי משתעלת, אני מכניסה מחט לזרוע שלה והיא מפסיקה להשתעל. זה נראה כמו קסם, אבל זה לא. זו רפואה. זה גוף ידע שיטתי שנאסף ופותח במשך אלפי שנים. זה תחום שהשקעתי כבר חמש שנים בלמידה שלו, ויש לפניי עוד שנים רבות. כשאנחנו לוקחות אופטלגין והוא מקל מיד על הכאבים שלנו אנחנו לא מופתעות, אלא אומרות לעצמנו "טוב זה משהו ביוכימי שאני לא מבינה אבל יש מישהי אחרת שכן". רפואה סינית היא אותו הדבר.
ולכן היא לא תמיד עובדת, ובטח לא מיד.
הלוואי שזה היה קסם. אין דבר שהייתי רוצה יותר מלרפא כל אדם בעולם מכל בעיה. אבל האמת היא שתהליכים פיזיולוגיים הם מאד אישיים, ומשתנים בין גוף לגוף. אני יכולה לספר על עצמי, שכאשר יש לי חום, פרצטמול (אקמול, בישראל) לא מוריד לי אותו. זה לא אומר שזו לא תרופה טובה. היא עובדת מצויין עבור הרבה אנשים. אבל כשלי יש חום אני צריכה לקחת משהו אחר. משהו בגוף שלי לא עובד עם התרופה הזו.
בארוחת שישי שמעתי שוב ממישהי שניסתה דיקור וזה לא עזר לה בכלל והיא לא מאמינה בזה. תראו, זה לא כל כך עניין של אמונה. יש הוכחות מאלפי שנות נסיון שדיקור עובד. בכל זאת, אני לא מתווכחת אף פעם עם הטענה הזו של אנשים. לא הייתי רוצה שמישהי תלך לדיקור סתם, אם זה לא מועיל לה. אבל ברור שאם היא הייתה הולכת לאורתופד שלא היה עוזר לה, היא הייתה פשוט מנסה אורתופד אחר, נכון? ואם אקמול לא היה עוזר לה, היא הייתה מנסה נורופן? היא לא הייתה טוענת שהרפואה המערבית לא עובדת.
"דיקור סיני" הוא לא מקשה אחת. יש אינסוף קומבינציות של נקודות דיקור, עומק המחט, הזווית. כל אלו משפיעים. אולי הייתה שגיאה באבחנה? אני לא הייתי בחדר הטיפולים ואין לי מושג. וכן, גם יכול להיות שדיקור לא יעזור לה. לצערי, אין מאה אחוז, באף סוג של רפואה.
יש עוד אפשרות. יכול להיות גם שהדיקור היה מועיל לה בהמשך, אם היא הייתה מתמידה בטיפולים. עכשיו אני סוף סוף מגיעה לסוף המבוא הארוך שלי, על ההבדל בין רפואה לקסמים: אי אפשר לפתור בקלות בעיות כרוניות שנבנו לאורך השנים.
אחד המטופלים הראשונים שלי, עוד בקליניקה הלימודית, הפסיק את הטיפולים בטיפול התשיעי. הוא הרגיש שזה לא ממש עוזר לו, וחבל לו על הזמן. מדובר בגמלאי, שסבל מכאבים עקב שחיקה בחוליות. בטיפול הראשון שאלתי אותו כמה כואב לו מ1 עד 10. הוא אמר 10. באותו היום שהוא ביקש להפסיק את הטיפול, שאלתי כמה כואב לו, מ1 עד 10. הוא אמר 5.
נכון, 5 זה עדיין גבוה. זה כואב. אני באמת לא מזלזלת בזה. אבל זה הרבה פחות מ10. זה ההבדל בין אפשר לתפקד לאי אפשר לתפקד. לעולם לא אדע, אך אני מעריכה שעם עוד כמה טיפולים היינו מגיעים לדרגת כאב של 3. משהו שאפשר לחיות איתו. יכול להיות שלא היינו מצליחים להוריד את רמת הכאב מתחת לזה. אחרי הכל, חוליות שנשחקו במשך 70 שנה לא יחזרו למצבן הצעיר.
באותו היום החלטתי שבקליניקה שלי, הטיפול העשירי יהיה בחינם. זה לא מבצע, וזה לא זמני. זו מדיניות שנועדה לתת למטופליי מוטיבציה להתמיד בתהליך (וגם מרווח נשימה כלכלי). יש בעיות שדורשות טיפול ארוך טווח. אנדומטריוזיס, שחלות פוליציסטיות, קרוהן, קוליטיס, דלקות פרקים, פיברומיאלגיה, נדודי שינה ועוד מגוון רחב של מצבים- דורשים התמדה בטיפול. במקרים כאלו אני גם ממליצה לרווח את הטיפולים: אחרי החודש-חודשיים הראשונים בהם נתראה פעם או פעמיים בשבוע, בהתאם לצורך, כדאי לעבור לפעם בשבועיים. הסיבה העיקרית: כדי שלמטופל או למטופלת לא יימאס ממני לפני שהטיפול מוצה. ולפעמים אחרי כמה חודשים כדאי לעבור אפילו לטיפול אחד בחודש. יש מטופלים שאני משערת שהטיפול בהם יארך טיפול אחד או שניים, ויש מטופלים שיצטרכו להגיע אליי באופן קבוע במשך שנים.
טיפול במחלות מערכתיות או כרוניות עשוי להיות הליכה בדרך ארוכה ומעייפת, אך להפסיק ללכת בה לא יקרב אותנו אל היעד. בואו לפחות נצעד בה יחד.
